דליה לעולם יותר לא תגהץ חולצה, תילחם במטריה ורוח, תשרוך נעל, או תחרצן זית. היא לא תתחרט על דברים שעשתה או לא, היא לא תחליט כלום, ולא תתאכזב. לא תחשוב, ולא תאהב. חייה של דליה מתו, והיא בת עשרים ושש. שלט של 'גוש עציון', מוכתם בדמה, עוד אחוז בידה המוטלת לצד הכביש, וחלום אחד גדול דקור.

לא הכרתי את דליה. וספק אם הייתי שומעת את שמה אי פעם, אם לא דרכו של עולם, להעלות את חיוכם הטהור של קדושי-חיים-מוות, רק 'אחרי מות' לתודעת. אבל חיוכה הטוב של דליה נצור בליבי.

דליה הייתה כמו כל נערה ממוצעת, שמחפשת ריגושים ובורחת מבלבול, רוצה לעשות טוב, וגם מוצאת דרכים לכך. בוכה ותוהה, מאחרת ושוכחת. בגיל עשרים ושש, בתחנה אפורה בצומת, היא 'נפגעת טרור', או 'קדושה', בגרסה נעלית. 'חברה קדישא' מובילים אותה אל דרכה האחרונה. ומבזקי החדשות של 'שני פיגועי רצח באותו יום', גוללים את אתוס חייה.

כשקמה דליה באותו בוקר, היא התארגנה, דחסה תפוח לתיק, הסירה ריס עיקש, ובדקה פעמיים אם הדלת נעולה, אם רק מישהו היה לוחש לדליה שזהו יומה האחרון על האדמה.

כל היום הזה הייתה דליה כאחד האדם, כמוני, כמוך. עם אוזניה וטראנסים מחוררי תוף, ואופק משוך בפיסות עננים של דרכים. ולחץ הספקים, ונקיפות מצפון, ופליטות פה, הבטחות, ואמירות קטנות או הרות גורל. אם רק מישהו היה מקדים לדליה, שאלו מילותיה האחרונות.

פעם קראתי, בקונטרס ציטטות, (ויש למקור גרסאות שונות) על כך שאדם צריך לחשוב על כל יום בחייו, כאילו הוא היום האחרון, והוא, האדם ומעשיו, האחרונים, עלי-תבל. חשבתי אז, שזה בלתי אפשרי, למוות צריך להיות פרולוג. אם לא מבוא מתוכנן כשל דוד המלך, לפחות אזכור. ובכלל, יש כל כך הרבה אנשים ומעשים, וכפות מאזניים מכריעות, שאני, וחיי הקטנים הם סעיף זניח בשביל להתחסד.

היומיום שלנו הוא חלק מרצף נהיר, באבחה, קבענו מבחן לסמסטר ב' (חצי שנה) וטיסה זוגית לצ'כיה בקיץ (תשעה חדשים, כרטיסים זולים מראש) ומארז אוברולים וורודים לתינוקת שתיוולד (ארבעה חדשים) כך צריך לחיות, אבל כמו כך, צריך לחיות את אחרי. יש משהו בין בליסת היומיום במכונת גריסה, לבין 'בגדים לבנים ושמן על ראשך'.

המוות הוא לא צמוד-רקה, אבל החיים, הם חיים לקראתם, חיים מתכוננים. כותרות המבזקים, תיעודי מצלמות האבטחה, תמלול שיחות ה'ראיתי /דיברתי איתה רגעים קודם', לא יכולים להסתכם ב-העבר אל/ שתף, או באיזשהו צקצוק, נשיכת שפה קפוצה, דמעה- שתיים. או, במודל המתקדם יותר, טוקבק נוטף סימני קריאה לסגל יושבי הממשל, באזהרות, תכנוני יעדים. והם, יושבי הקבינט, הרי זקוקים לזה יותר מכל. (להרוס למחבלים את הבתים!!!!!!!!!!!) משהו בנו, אמור לזוע סנטימטרים נוספים מגלגול הדף, העיניים. לשם, לא לכאן, למעלה ולא למטה,  לאחרי, לא להירגע.

דליה בחרה ללכת בדרכה האחרונה אל בית 'יד שרה', זהו היה יומה האחרון, ובלכתה בדרך בפעם האחרונה, היא הלכה הליכה שיש בה שכר פסיעות, ושכר הליכה בצידה. כאילו ידעה שזוהי דרך הקץ.

הרבה 'דליות' עוד תעמדנה בתחנות, ותשבנה לביתן בשלום, אם ירצה השם, הרבה ילכו ויבואו מן העבודה ואליה, עם טרמפ בלי טרמפ, הביתה. הרבה דרכים יהיו של סתם, והרבה פסיעות בלא שכר, אבל אם רגע ביום, נהיה מוכנים, ונשחק ליום אחרון, נזכה להוסיף פסיעות לפסיעותיה של דליה, שעוד לא נתהלכו. נוסיף דרכים לדרכה שלה, שלא נסללה. נכבוש דרך ולא יכבשוה ליסטים. דרך עם מוצא, עם יעד, שכר. עם תכלית ושלט ביד לכיוון. רק רגע אחד, והוא לא יהיה אחרון.